הילדה שהייתי
טיפשה
מעצבנת
שמנה
בודדה
למי איכפת ממנה בכלל
היא לא שווה מבט
לא ראויה לחמלה
היא מיותרת בנוף
היא סתם נולדה....
הנערה שהייתי
כעסה
בעטה
בדמעות האשימה
את אבא ואמא
והחברים בכיתה
את מי שהיה שם
ולא ראה
את זו שהקשיבה
ולא זיהתה
ואת כל מי שידע
והניח לה כך
לא נלחם, לא ביקש
לתבוע עלבונה
ואיכפת לה מידי
שזה גם אשמתה
והיא בעצמה
לא רואה אותה
הבת זוג שהייתי
הסתכלה בעיניו
וידעה גם לומר
שטוב לה עכשיו
בשבילו ראויה
מרגישה רצויה
נעים לה ונוח
פשוט כי בטוח
בלי מילים הוא אומר
את כזאת את
מאשר במבט
בעוצמה עד כאב
מאזין אל הלב
הדמעות נשמעות לו
כמו מנגינה
וסיפור על ילדות
אומללה מקטינה
מתקבל אצלו
בגישה נכונה
הילדה שהייתי
אליו הוזמנה
הוא הודה לה מאוד
שגדלה, נלחמה
שבנתה לו אישה
משברי זכוכיות
ויצרה לו פסיפס
וקסם של אישיות
והיום אני אמא
הקמתי משפחה
את עתיד ילדי
בונה מבטיחה
לכל מילה
יש ערך משלה
לכל מבט- משמעות
מרגישה, קשובה
אלופה ב'להיות'
אין לי רגע לנוח
כי הפחד גובר
לוחם בי בכוח
ולא מאפשר
מזכיר לי ילדה
בודדה מסכנה
שאיכשהו תמיד
נדחפה לפינה
מאיים בשיניו
על היקרים לי מכל
ולכן אני פה
מרימה את הקול
אין לי סבלנות
לתהליך הגדילה
כשאני פה בשבילם
זה כמו להיות בשבילה
היא מביטה בי שוב
בחלום שנשכח
ואומרת לי ''נס
שיש פה אותך''.